May the elderly or infirm use a wheelchair on the street on Shabbos?

 

There is a discussion among poskim whether it’s permissible to use a wheelchair on Shabbos in a place where there is no eruv. The gist of the question is whether a wheelchair can be viewed as being the same as a shoe or a garment, just like a cane for someone who can’t walk at all without it, and therefore shouldn’t be considered like carrying. The consensus among poskim, however, seems to be that a wheelchair is not in that category, and using it would therefore be regarded as carrying.

In fact, there are those who are of the opinion that a wheelchair may not even be used on Shabbos where it’s permissible to carry, or even on Yom Tov, although that opinion is not accepted in practice.

The related question of whether one may have a non-Jew push a Jew’s wheelchair outdoors on Shabbos in a place without an eruv is a serious issue, and the answer depends on a number of factors. If being transported by the wheelchair is an absolute necessity, then one should discuss the matter on a case-by-case basis with a rav to determine whether it’s permissible. Going to shul on Shabbos, albeit of great importance, might not be considered a necessity according to halachah.

 

Sources:

מהדורה קמא:

בדין הוצאת כסא גלגלים בעצמו – נחלקו בזה הפוסקים. וראה שערים מצויינים בהלכה לאאזמו״ר זצ״ל ספ״ד בקו״א לס״ה. הנסמן בארחות שבת פכ״ח סקע״ב ובהערות ס״ק רעו. פסקי תשובות הנדמ״ח סש״א סקכ״ג. וש״נ. ואכ״מ כעת.

ובהשקו״ט בהוצאה ע״י נכרי – ידוע שבשו״ת מהרש״ג ח״ב סי״ג החמיר בזה. וכן גם בשד״ח אס״ד מע׳ יו״ט ס״א סקל״ב. ואף שכו״כ מקילים – מפורסם שאצל מורי ההוראה בימינו אין דעה אחידה בד״ז.

ומטעמי האוסרים: שהוא דבר הנעשה בפירסום ויבואו להתיר גם שלא במקום מצוה (וכבר שמענו עד״ז דיבת רבים מסביב, קול המון עם, לדמות מילתא מילתא, להסיע בקביעות עגלת תינוק ע״י נכרי בכדי שיוכלו לסעוד

סעודת שבת אצל ידידים); שבמקום שאינם בני תורה יזלזלו בכבוד שבת; שאי״ז מצוה כיון שיכול להתפלל בביתו, או לסדר שם מנין; שלא התירו שבות דשבות במקום מצוה כל דהו כ״א במצוה גמורה; שאי״ז שבות דשבות, כ״א שבות גרידא (שה״ז כאילו הוא מטלטל בעצמו, או שדין עיירות הגדולות כרה״ר).

וראה שו״ת אג״מ או״ח ח״ד סי׳ צ שהתיר בכרמלית במקום שיהא צער גדול. וראה מש״כ בשו״ת מנח״י ח״ב סקי״ד. שבה״ל ח״ז סל״ז. מלכים אומניך פ״ו הע׳ כז. וראה עזרה כהלכה פ״ה סי״א.

והנה, לפעמים עצם היציאה מחוץ לפתח ביתם הוא ליתובי דעתייהו, ויש לדון בכל ענין לגופו. והכל לפי ראות עיני המורה.

אבל לא נתקבלה כלל דעת המחמירים שלא לטלטל גם במקום עירוב משום זילותא דשבתא – ראה בשמ״ב לאאזמו״ר זצ״ל שם. שם סי׳ פ בקו״א סק״ע.

הוספה לאחר זמן, מתוך מכתב לא׳ הרבנים בנוגע הנ״ל וכן בנוגע הוצאת תינוקות בעגלה:

הנה, ההיתר דחי נושא א״ע צ״ע בקטן שאינו יכול לילך בעצמו, אף שבשבה״ל דלקמן נחית לדעות המתירות שאינן עיקר לדינא. ובמשנ״ב שח, קנד, כתב שלרוב הפוסקים חייב כשאינו יכול לילך כלל. אבל במראה הפנים על הירושלמי הובא בדע״ת שח, מא, שלרוה״פ אפילו קטן שצריך לנושאו אינו חייב חטאת. ולמעשה, לדינא נקטינן כמג״א אדה״ז ומשנ״ב שהכל תלוי אם יכול לדדות. ואף שיש שכתבו להקל בכרמלית, גדולי הפוסקים שמפיהם אנו חיים כתבו להזהיר לרבים שטועים בזה, ראה אדה״ז פא.

וכשנושאו בעגלה לכאורה ה״ז ככפות, ראה שבת צד, א (זולת בעגלת שכיבה לתינוק קטן ביותר שלא קושרים התינוק).

גם בילד מצוי שמשמיט עצמו מידי הנושא, וא״כ ה״ז כמו בהמה חי׳ ועוף דמשרבטי נפשייהו. וכן מפורש בחי׳ ר״מ קזיס שם, שבאדם המבקש להישמט מיד הנושאו חייב.

ובזקן – ה׳״ז כחולה שאי״ב חי נושא. ובגדר חולה, בתוספות ומאירי קל, א, וכן במאירי יומא סו, ב, שדימו לכפות, משמע דמיירי שאינו יכול לילך כלל. וכ״ה להדיא בשו״ע אדה״ז שם: שאינו יכול לילך כלל. ובתולדות שמואל ע׳ קפא כתב שאינו יכול לילך ללא סמיכה. אלא ששאר בצ״ע. אמנם, בנמוק״י צג, ב, שחולה כ״כ דאי רתח עלי׳ מלכא לא מצי למירהט – משמע שיכול לילך קצת. וצ״ע במאירי צד, א שכתב כשניכר שאינו נושא א״ע כגון בעל בשר הרבה וכו׳ וא״כ אף בחולה. ובריטב״א קל, א, שביולדת דינה כחולה – י״ל שבימיהם לא הי׳ שייך ליולדת לילך כלל.

בנוגע לעגלה הרי טפלה כמטה. וראה שו״ת צי״א יג, לב. ז. שש״כ יח, נא. אמנם, ביש דברים אחרים בעגלה – להעיר מריטב״א שבת קמא, ב בחילוק בין מטה הצריכה לו לתשמישו לכיס שא״צ לו רק לטייל בעלמא. וראה שו״ת חלקת יעקב או״ח קנט שבכה״ג לא דמי עגלה למטה. אבל ראה ברית עולם דיני אמירה לנכרי ו, י.

ומה שהביא בשו״ת שבה״ל ז, לז להתיר – וטעמו, שביכול לילך בעצמו הוא דרבנן דחי נושא א״ע, ובצירוף הדעות שגם בתינוק בן יומו ברה״ר הוא דרבנן, וכן הדעות שמותר לישראל לטלטלו בכרמלית דהו״ל גזירה לגזירה, ס״ל להתיר עכפ באמירה לנכרי. אמנם, הוא רק כשהוא צורך הקטן, וכשהוא כרמלית. ושם, דרוב הוצאות של קטן הצריך לאמו הוא בגדר צורך גדול והרי במקצת חולי או לצורך גדול ג”כ הותר שבות דשבות ובפרט דצרכי קטן כחולה שאיב”ס דמי.

והנה, מה שהביא בשבה״ל ממשנ״ב שח, קנד בשם הפמ״ג – הפמ״ג הוא בא״א עא, ומציין למג״א שלא, ה, ופשוט דקאי במקום מצוה, דהא התם מיירי במקום מצוה. ובתהל״ד שח, מה, להתיר מחמת צער התינוק. אבל לא ע״י ישראל.

וכן הקשה בשו״ת תשוה״נ א, רמג על המשנ״ב שסתם. ופשיטא לי׳ שאין להתיר אלא בצורך גדול. וראה גם בברית עולם ו, ח, שלשון המשנ״ב תמוה מאד. ובשו״ת אז נדברו ו, לא, שבמשנ״ב מיירי שנמצא ברחוב ואינו רוצה לזוז ובוכה מאד. ונשאר בתמי׳ למה במשנ״ב לא פירש הדבר כדרכו תמיד. וכן העיר בשונה הלכות למשנ״ב שם. וכן העירו בכ״מ. וצל״ע דברי שבה״ל בד״ז.

ושו״ר בארחות שבת כח הערה שלב שהעיר בזה שבמשנ״ב לא פירש, ושלכאורה מותר רק לצורך מצוה וכיו״ב. ושוב הב״ד שבה״ל ושדבריו צ״ב.

ןצ״ע בשש״כ ס״פ לח, שכתב לשאול שאלת חכם שתלוי במנהג המקום. ולא פירש שההיתר רק לצורך גדול.

אבל ראה שבה״ל יא, פו.

עוד אעיר בלא״ה בהסברא להתיר מחמת ג׳ שבותים, גוי, כרמלית, וחי נושא את עצמו, דלא מצינו להתיר להדיא אמירה לנכרי בתרי דרבנן גרידא, כשאינו לצורך מצוה וכו׳. ובשו״ת האלף לך שלמה א, קל התיר רק במקום הפסד.

בשו״ת תורת אמת למהר״א ששון קנו, שמנדין לעושה ע״י גוי ביו״ט שני שבות דרבנן.

וראה פמ״ג תצו בא״א א.

וראה שו״ת חת״ס ו, כד ד״ה מ״מ להציר בנדון דידי׳. אבל ראה שם ד״ה נועם, שעיניו ראו כי הוא בדוחק גדול שממש אא״פ זולת זה. בקרן לדוד פ, ד״ה עכ״פ חידש מדילי׳ להתיר בג׳ שבותין גם שלא במקום הפסד. אלא דלא ברירא לי׳ עיי״ש. והביאו בשו״ת מהר״ם בריסק א, מג ד״ה ונלענ״ד. אבל שם הוא מקום מצוה.

אלא שבכ״מ מצינו להתיר ג׳ שבותים ע״י ישראל. ואכ״מ וראה יבי״א א, לא, ה. ונסמנו בקובץ בית אהרן וישראל מ ע׳ עט. ולכאורה אמל״נ בתרי דרבנן קיל טובא. וילע״ע.

וראה שו״ת כת״ס או״ח מט ד״ה ואלו באות ו.

ולעניננו, ראה בברית עולם דיני אמירה לנכרי ו, ז ואילך: אסור לומר לשפחה נכרית לטייל עם הילד בשבת בין שנושאו על היד או שמוליכו בעגלת תינוק, דאין הטיול חיי הנפש כמו האכילה אפילו היום שרגילים בזה, שהרי אנו רואים שמפני איזה סיבה קלה מבטלים מהטיול. ואפילו בכרמלית דרבנן אין להתיר שאין מתירים שבות דשבות אלא במקום מצוה או הפסד מרובה. וזה ברור, ולאו במנהגא תליא מילתא. ואם יש מנהג, מצוה לבטל את זה דלא נעשית ע״פ חכמים. והוצאת ילד אפילו באופן שאין חייבים על הוצאתו כגון שיכול ללכת בעצמו מכל מקום אסור מדרבנן ואסור לומר לנכרי לטלטלו בשבת, ואפילו בכרמלית דרבנן אסור, שאין הבדל בין ב׳ דרבנן לג׳ דרבנן, וכל שכן ברשות הרבים שלנו שאין בהם ששים רבוא שיש אומרים דהוי ככרמלית שאין להתיר כיון שהרבה פוסקים שאין צריכים ששים רבוא. וטיול עם הילד ברחובות לא מקרי צורך קטן שמתירים שבות דאמירה לנכרי, כי האויר שבסביבת הבית כמו המרפסת והחצר טוב לבריאות התינוק כמו האויר של הרחובות. עכ״ל.

ובשו״ת תשוה״נ א, רעו, שנהגו לאסור, שאין בזה כדי צורך להתיר שבות דשבות והוסיף לכתוב שבמקום דשכיחי ע״ה יבואו להתיר גם מלאכה גמורה, עיי״ש. ושם להתיר בנכה אם יתבטל לזמן ממושך בתפלה בציבור, ושאין לפרוץ ממנהג המקום אם נהגו לאסור.

ונשאלתי לאחרונה בקבוצת אברכים נוסעים לנופש בהרים בצרפת, ויש להם כמה תינוקים, ואין עירוב כלל במקום הנופש. ורצו לשכור גוי לפני שבת שיטלטל את העגלות בשבת, ויש שהתיר להם אמירה לגוי לטלטל בכרמלית. ולדעתי ה״ז פירצה גדולה. וכש״כ כשמסדרים כן באופן קבוע, שבאופן קבוע אין להתיר שבד״ש. וראה גם שו״ת שבה״ל ד, כט שהוא זלזול גדול.

ויש מהנ״ל שלא הסכימו עם דברינו, והקימו קול תרועה.

ושוב מסר לי הרה״ג בעל עיטורי מרדכי שליט״א כך: בלילה אור לט”ז אב, דיברתי עם מרן הרב משה שאול קליין שליט״א על שאלה זו להביא גוי לטלטל עגלות בנופש. ואמר שתי מילים: פירצה גדולה.

והוא הדבר אשר דיברנו ממש, והבערה יצאת כאן לחלוק, וקמו עלי כולם כחולקים, והושיבוני על ספסל הטועים, ועשאוני יחיד כנגד רבים. וברוך שכיוונתי.

וטעמא דמילתא. שהרי יכול לאכול בביתו. ואין צורך לאכול דוקא אצל השווער ושוויגער, או עם שאר הנופשים.

ופשוט, שאין זה מ״הדברים הצריכים בשבת צורך גמור שאי אפשר להיות בלעדם אלא בדוחק קצת״. והרי אפילו בכגון דא הוא רק לימוד זכות, כל׳ אדה״ז שכה, טז, ״שיש שלמדו עליהם זכות״, לפי שמעיקר הדין סעודת שבת אינה כדבר מצוה. וברמ״א שם י, שאע״פ שיש להחמיר מ״מ אין למחות ביד המקילין, לצורך שבת ובשעת הדחק. [ולהעיר, שצורך קידוש ואפי’ התבשיל החם כתב במשנ״ב שם ס, דהוי מצוה גמורה, אף שהביא שם סב, דברי אדה״ז. ונמצא, שלדברי המשנ״ב ג’ אופנים: א) תבשיל החם שהוא לכתחילה. ב) שכר שע״ז כתב הרמ״א שאין למחות. ג) פירות וכיו”ב שאין להקל. אבל בשו״ע אדה״ז לא נראה כן. אלא שיתכן בדוחק שהכוונה במדנ״ב בתבשיל חם, רק באופן שאין לו מה יאכל. וע״ד מש״כ שם רסא, ד. (ולהעיר ממור וקציעה, הב״ד במח״ב ו, שכ״כ בעיקר ההיתר ברמ״א. אבל אפשר דהתם קאי במלאכה ולא בשבות). ועכ״פ שהוא עיקר מאכלו. וצ״ע ממשנ״ב סוסי׳ שמב בבה״ל ד״ה מותר. ובפמ״ג רנג בא״א לח, קאי בתבשיל חם לענין חזרה ע״י גוי. ומדמה לה לרמ״א שכה, י שיש מקילים, ושאפשר שגם בזה שהמיקל אין גוערין בו. והרי לנו שגם בזה אינו לכתחילה ממש. ולהעיר ממשנ״ב רנג בבה״ל שם ה, שהב״ד פמ״ג בשינוי, שהתחיל דלצורך שבת שרי לכתחילה, וסיים שאפשר שאין גוערין בו).

והסברא שבימינו לאכול עם ההורים הוא בגדר עונג שבת גמור – לא נראה שהוא בגדר שאא״פ להיות בלעדיו אלא בדוחק קצת, שהרי הרבה פעמים לא אוכלים ביחיד.

ומה שהביא מרמ״א תטו, א שמערבין עירוב תחומין לדבר מצוה כגון שרוצה לילך לטייל ביום טוב או שבת בפרדס שיש בו שמחה – פשוט דשאני גדר דבר מצוה לענין ע״ת. וראה רמ״א רמח, ד, לענין הפלגה בספינה לחלק בין נוסע לראות פני חבירו או נוסע לטייל. ולגבי שבד״ש גם לראות פני חבירו אינו בגדר דבר מצוה, שצ״ל מצוה גמורה דוקא. ובמכ״ש ממאכלי שבת.

ולא התירו שבד״ש לומר לנכרי אפילו בעיו״ט לקנות מיני מאכל שצריך לשמחת יו״ט. (וכן אסור לשלוח לנכרי להביא חלילין להספיד, דרך כרמלית. או לילך להביא קרובים מחוץ לתחום להספיד).

ומה אם לומר לנכרי להביא תינוק מביתו לביהכ״נ דרך כרמלית למולו י״א שאסור כיון שאפשר למולו בביתו, ואף שברוב עם הדרת מלך אי״ז מצוה גמורה לדחות איסור אמירה לנכרי, כש״כ לענין סעודת שבת, שאפשר לאכול בביתו. ובכלל, פסק בשו״ע אדה״ז בקו״א שג, א: ומבעוד יום אי אפשר לה לסמוך על שבות דשבות, שלא התירוהו אלא בדיעבד.

ומוזר בעיני לסדר מראש נופש על יסוד שיקראו לגוי לטלטל שיוכלו לאכול ביחד עם ההורים.

ובנוגע להסברא להתיר בזקן לפי שמותר לעשות כל צרכי חולה שאין בו סכנה על ידי גוי – פשוט, שלא כל זקן בגדר חולה. ולא כל מרותק לכסא גלגלים בגדר חולה. וכל מקרה לגופו.

כן לא הותר לקטן שדינו כחושאיב״ס כל שבות ממש, רק בצריך לכך. ובזה גופא תלוי במידת הצורך ואם ע״י ישראל או גוי. והרבה האריכו בזה.

וגם בחושאיב״ס ממש, לא ברירא כלל להתיר שבות בשינוי (או מלאכה בשינוי) ע״י ישראל בכל דבר שא״צ לו ממש.

ואפילו לעשות רפואה ע״י גוי, פסק המג״א ופמ״ג ואדה״ז ומשנ״ב, שאם אפשר להמתין עד מוצ״ש אסור לומר גוי לעשות רפואה. וכדלקמן.

וגם ההיתר ע״י גוי בחושאיב״ס, אף שהוא גם בכל דבר שרגילים לעשות בחול (כפשוט. וראה בשו״ע אדה״ז שכח, ד, ומשנ״ב יד, שבאיב״ס עושים ע״י נכרי כל מה שרגילים בחול לכו״ע), הוא רק ״אם צריך לכך״ – כלשון אדה״ז שכח, יט, ומשנ״ב שם מז. ויסודו בפירש״י שבת קכט, א צרכי חולה שאם לא יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות ומ״מ צריך הוא לו. והוא להפי׳ דרש״י קאי בחושאיב״ס. וראה חידושי מהר״ל – בסוה״ס – לבנו שבת נא, ב שכתב בין הדברים שעוריםשעושים לו ע״י ארמאי אם אמר צריך אני. ולכאורה לאו דוקא הוא.

וכל צרכיו – היינו צרכי מחלתו וצרכי גופו. כלומר, או טיפול ורפואה, או מזון וחימום וכדומה. וכן הותר בנוחות הקשור למצבו הרפואי, או מה שנצרך ליישוב דעתו. אבל פשוט שלא כל נוחיות גרידא. ולדבריו תיפתח הדלת להתיר עבור חולה כל יציאה, ביקור, טיול וכדומה בטענה שמיישבים את דעתו, ולא מצינו כן בפוסקים.

כן להעיר שלא כל המרותק לכיסא גלגלים הוא במצב שהישארות בבית בשבת אחת עלול לגרום צער נפשי.

ואין להרחיב את גדר “צרכי חולה” אלא במה שנצרך באופן מובהק או שנקבע על ידי חז”ל והפוסקים.

ולגופו של ענין, בבית מאיר שכח, יז מחלק בדבר שלכו״ע אין עושים כל צרכיו ע״י שבות אפילו בשינוי, רק לצורך רפואתו, משא״כ בכיבוי כדי שישן. וראה אשרי האיש לו, נה. ומ״מ בנכרי נראה שיש להקל טפי.

ושמא יש לדייק לקולא ע״פ מגיד משנה גופא מרא דהאי שמעתתא בחושיב״ס, שדייק בלשון הרמב״ם שבת ב, א: עושין לו כל צרכיו. והרי גם בחושאיב״ס באמירה לנכרי כתב שם י, כי האי לישנא: כל צרכיו. ומצאתי בקרית מלך רב שם, שדייק מיתורא דלישנא שהביא הרמב״ם כמה דוגמאות, שבא לומר שלא רק דברים שהם צורך רפואה אלא גם כל שהוא אוכל נפש ומצטער. אלא שגם לדידי׳ רק במצטער. ועוד כתב, שאפשר שרק כשאין לו מבושל מאתמול אבל אם יש לו מאתמול אף שזה יהי׳ לו טוב יותר אסור, עיי״ש דיוקו בלשון הרמב״ם. (ועוד כתב לבאר בכמה אנפי. ומהם: שבא לרבות להתיר איסור בישולי גוים. וכן פי׳ בכ״מ. ובמעשה רוקח כתב, שבא לומר שמותר לומר לו לא רק בכולל אלא גם בפרטיות. ובדברי ירמיהו שגם מלאכות דאורייתא הותרו).

ובאמת, הכי דייק ברד״ך בית יח, ו הובא בכנה״ג שכח בהגה״ט ד, ובמג״א יא, ובפמ״ג שם, ואדה״ז כג, ובמשנ״ב מו, ובכה״ח צו, ע״פ שבת קכט, א ובפירש״י: שצריך הוא לה. ומשמע אף אם צריך רק במוצ״ש. אבל למעשה אסר אם כך הוא לו בשבת כבמוצ״ש, מדיוק בדברי הרמב״ם בכל הדוגמאות שכולם הם בצריכים לו בשבת. (ובשות משנ״ה ז, נט לא ראה המשך דבריו). וראה תהל״ד שכח, יט שתמה ודחה דיוקו מרמב״ם, וכתב איפכא שהרמב״ם הביא שם דברים שמותר אף כשא״צ להם בשבת. וצל״ע אי׳ איפוא ראה כן התהל״ד בדוגמאות שברמב״ם. ולמעשה החמיר בתהל״ד כשמתחיל הרפואה במוצ״ש ששבטת רחוקה לא התירו. וה״ז חומרא גדולה. וכ״כ בתו יהושע א, ט ואילך, כשהוא באופן שאין פועל מאומה בשבת. וראה גם שו״ת רב פעלים א, כז. וראה משנ״ב רעו, מב ובשעה״צ שם ע״פ חיי״א סב, י. ובתו יהושע שם ח, שאם אפשר בהיתר אסור בגוי. וראה תוס״ש שכח, ו. תהל״ד ד.

בגדר זקן – ידוע מש״כ בשו״ת אור שמח ב, כא, שדינו כחולה כשהגיע לרעוד ולרתות. ושם, שאין לדמות כל בני מושב זקנים. והכל לפי הענין. וראה בארח״ש כ, קטו.

ובחידושים וביאורים כג, יט שבחושאיב״ס מותר כל צרכיו הרגילים וא״צ לדקדק. וראה מה שהשיגו בפרי טוב מלאכות שבת לובצקי ח , ד – ע׳ סג.

אמנם, במקום שהוא צורך נפשי רציני לזקן לצאת מהבית (כמו שהוא בהרבה מאד מקרים כאלו) מותר לומר לגוי גם לעשות מלאכה דאורייתא לצורך זה (ולא רק מלאכה דרבנן).

וכל הזעקה הוא על מה שמתירים באופן גורף גם במקרים שאינו צורך כ”כ, שזה מביא לידי עקירת כל דיני אמירה לגוי (כמו שבאמת הלכות אלו מזלזלות מאד בעיני המון, וכל דבר קטן קוראים לקטן לעשות גם מלאכות דאורייתא גם במקום שאין צורך כ”כ).

 

מהדורה בתרא: (לפורמט PDF לחץ כאן)

מקורות ועיונים

הוצאת כסא גלגלים בידי הזקן או חולה בעצמם

אם הוצאת כסא גלגלים בידי הישראל עצמו במקום שאין עירוב מותרת
א. בדין הוצאת כסא גלגלים בעצמו – נחלקו בזה הפוסקים. וראה שערים מצויינים בהלכה לאאזמו״ר זצ״ל (ספ״ד בקו״א לס״ה). הנסמן בארחות שבת (פכ״ח סקע״ב ובהערות ס״ק רעו). פסקי תשובות הנדפס מחדש (סש״א סקכ״ג). וש״נ. ויל״ע לפמש״כ אדה״ז (סש״א סי״ג –בסוגריים) בגדר ההיתר בקיטע לילך עם הכסא שמאחוריו כשאינו יכול ללכת בלעדו כיון שכל גופו נסמך עליו וה״ה כמנעל. ואכ״מ כעת.

הוצאת כסא גלגלים בידי נכרי

אם הוצאת כסא גלגלים בידי נכרי במקום שאין עירוב מותרת
ב. ובהשקו״ט בהוצאה ע״י נכרי – ידוע שבשו״ת מהרש״ג (ח״ב סי״ג) החמיר בזה. וכן גם בשדי חמד (אסיפת דינים מע׳ יו״ט ס״א סקל״ב).

ואף שכמה וכמה מקילים – מפורסם שלא הי’ אצל מורי ההוראה בדור שלפנינו דעה אחידה בדין זה בנוגע למעשה.

טעם האוסרים
ומטעמי האוסרים: שהוא דבר הנעשה בפירסום ויבואו להתיר גם שלא במקום מצוה (וכבר שמענו עד״ז דיבת רבים מסביב, קול המון עם, לדמות מילתא מילתא, להסיע בקביעות עגלת תינוק ברה”ר ע״י נכרי בכדי שיוכלו לסעוד סעודת שבת אצל ידידים); שבמקום שאינם בני תורה יזלזלו בכבוד שבת; שאין זה מצוה כיון שיכול להתפלל בביתו^[1]; שלא התירו שבות דשבות במקום מצוה כל דהו כי אם במצוה גמורה [וכדלקמן]; שאין זה שבות דשבות, כ״א שבות גרידא (שהרי זה כאילו הוא מטלטל בעצמו, או שדין עיירות הגדולות כרה״ר).^[2]

הוצאת כסא גלגלים בידי נכרי במקום שאין עירוב במקום צער גדול מותרת
וראה שו״ת אגרות משה (או״ח ח״ד סי׳ צ) שהתיר בכרמלית במקום שיהא צער גדול. וראה מה שכתב בשו”ת משנה שכיר (נדמ”ח או”ח סקכ”ד). שו״ת מנחת יצחק (ח״ב סי’ קיד). שבט הלוי (ח״ז סל״ז). מלכים אומניך (פ״ו הע׳ כז). וראה עזרה כהלכה (פ״ה סי״א).

והנה, לפעמים עצם היציאה מחוץ לפתח ביתם הוא ליתובי דעתייהו, ויש לדון בכל ענין לגופו. והכל לפי ראות עיני המורה.

הוצאת כסא גלגלים במקום שיש עירוב מותרת
אבל לא נתקבלה כלל דעת המחמירים שלא לטלטל גם במקום עירוב משום זילותא דשבתא – ראה בשערים מצויינים בהלכה לאאזמו״ר זצ״ל (שם. סי׳ פ בקו״א סק״ע). וש”נ.^[3]

ג. ולתועלת הענין, אף שלא כל האישים שוים, והכל לפי מה שהוא אדם והמקום והזמן, מועתק בזה תשובה להלכה שכתבנו בענין זה לבר אוריין ששאל בענין זה, ונכתבה בהתאם למצבו, ובקיצור לפי מיסת הפנאי, ואין ללמוד מזה למעשה לא לקולא ולא לחומרא למצבים אחרים^[4]:

יסוד ההיתר משום שבות דשבות במקום מצוה
הנה, ההיתר הנפוץ – מבוסס על כך שהוא שבות דשבות במקום מצוה.

וידוע שכמה עיקולי ופשורי בדבר, ועיקרם:

אם עיירות שלנו בגדר כרמלית
לאו כולי עלמא מודו שעיירות דידן שיש בהן ס’ רבוא [בכל העיר] הן כרמלית. וראה עוד לקמן מזה. (וכל שכן להדעה שצריך ט”ז אמה, שפשוט שאינו. אבל כבר כתבו כל הפוסקים שנהגו להקל. ואף גם לירא שמים, בכהאי גוונא אין צריך להחמיר, וכן מבואר בשו”ע אדמו”ר הזקן בקונטרס אחרון (סרנ”ב סק”ב). וראה משנה ברורה (שער הציון סשכ”ה סקי”ג וסקס”ד), אף לשיטה דהעיקר כדעה זו, דלגבי אמירה לגוי יש להקל בזה)^[5].

מקום איסור משום שתפלה בצבור אינה מצוה
ועוד, ידועה דעת החות יאיר (סי’ קטו) שתפלה בצבור לא מיקרי מצוה כולי האי^[6] (עיי”ש לענין לעבור בספינה להתפלל במנין, שאא”פ להתיר משום שבות דשבות לצורך מצוה)^[7], ושכן משמע מדעת הסוברים (הובא במגן אברהם סתט”ו סק”ב)^[8] שאין מערבים ערובי תחומין לצורך תפלה בצבור^[9].

אבל בפרי מגדים (סתרי”ג אשל אברהם סק”ח) נראה שחולק. ויש לומר דמיירי כשמשלים המנין.^[10][11]

ובאשל אברהם מבוטשאטש (תנינא סש”ז) כותב מדעת עצמו דאולי מותר.

בכל מחלוקת הפוסקים יש להקל באמירה לנכרי
ומכל מקום, בלאו הכי יש להתיר מטעמים אחרים, ובהקדמה דבכל מקום שיש מחלוקת הפוסקים^[12] – יש אומרים שבאמירה לנכרי יש להקל. וכן משמע דעת אדמו”ר הזקן בכמה מקומות, עכ”פ במקום צורך. ועפ”ז מובן שיש להקל ע”פ כמה מסברות דלקמן, אף דלאו כולהו אליבא דכו”ע.^[13]

טעם היתר משום שעיירות שלנו אינן בגדר רה”ר
א. כבר כתבו כמה אחרונים לדון מכמה טעמים שעיירות שלנו אינן בגדר רה”ר (ולדוגמא: דעת האגרות משה (שו”ת או”ח ח”א סי’ קלט ענף ה. ח”ד ספ”ז ואילך) שחשבון ס’ רבוא הוא רק בריבועים די”ב מיל על י”ב מיל^[14]; דעת האחרונים^[15] שס’ רבוא צריכים להיות ברחוב א’^[16]; שהרחובות אינם מפולשים ומכוונים משער לשער; הטענה שבכ”מ יש ג’ מחיצות בידי אדם מסביב)^[17], ועכ”פ, אפשר לסמוך ע”ז בתור סניף בנוגע לאמירה לנכרי.

טעם היתר משום מלאכה שאינה צריכה לגופה
ב. דעת החכמת שלמה (סש”ח סמ”ח) דבהוצאת קטן לומר קדיש הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. וצ”ע כוונתו (אם צורך מצוה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה או הוצאה ע”י אחר. ולכאורה מהוצאת קטן לברית מילה מוכח דלא כדבריו.^[18] ובכלל – להרמב”ם חייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל כנ”ל באמירה לנכרי יש להקל.^[19])

טעם היתר משום שבות גמור במקום מצוה
ג. דעת בעל העיטור להתיר אפילו שבות גמור במקום מצוה (אף דלא קיי”ל כן. ורק שאין למחות – שו”ע אדמו”ר הזקן (סרע”ו ס”ח). אבל חזי לאצטרופי. וכדמוכח ממכשירי מילה – שו”ע אדמו”ר הזקן (סשל”א ס”ז),).

טעם היתר משום שהעברה מרה”י לרה”י אינה אלא דרבנן
ד. קיי”ל דמעביר מרה”י לרה”י דרך רה”ר הוא דרבנן. וצריך ליזהר שיעשה בלי עמידה לפוש וכו’.

טעם היתר משום שביד הנכרי לעשות דרך היתר
ה. אף כשאינו עושה כן – יכול הגוי לעשות בדרך היתר. ומה שעמד לפוש הוא אדעתא דנפשי’.

טעם היתר משום זריקת כוורת
ו. באם הכסא ד’ על ד’ וגבוה י’ טפחים בג’ מחיצות הוי כזרק כוורת לרה”ר דפטור – ראה שו”ת משנה שכיר הנ”ל. (ויש אומרים דפטור גם על מה שבתוכו. אבל להעיר שיש דעות בראשונים דרק בזרק ולא במעביר, עי”ש במאירי וריא”ז, וכ”ה בפסקי הרי”ד. ועכ”פ, לגבי אמירה לגוי יש לסמוך להקל, דלאו כו”ע ס”ל כן. ויש לעיין).

טעם היתר משום איגודו במקום פטור
ז. חלקו בולט למעלה מעשרה טפחים הוי כאיגודו במקום פטור – ראה פרי מגדים (סימן רסו אשל אברהם סק”ז).

טעם היתר משום צער גדול
ח. צער גדול דהעדר תפלה בצבור – סגי להתיר שבות דשבות, כדין צורך גדול (כנר של יארצייט (שו”ע אדמו”ר הזקן רס”א ס”ב) והפסד מרובה וכהאי גוונא, ובצער גדול ממש דחולי מותר אפילו מלאכה גמורה (וצ”ע אי יש לומר דאיבעי לי’ ליתובי דעתי’. ואכ”מ)).

ובפרט בנד”ד שהוא מצטער מדי שבת בשבתו להיות כלוא, (ולהעיר קצת מדברי הרבי לענין סומא עם כלב לביהכ”נ), וכבר התירו שבות דשבות למצטער, (אמנם אין לדמות שבותין, ואית צער ואית צער), ובנוסף שיש מקום לומר שהיא גם לצורך מצוה (לקצת דיעות), ועכ”פ צורך גדול, ואני לא הייתי נרתע להתיר עכ”פ בדרך עראי, (ולצורך שמחה משפחתית),

טעם היתר משום שגוף הישראל אין נהנה מגוף המלאכה
ט. יש לעיין אי יש לומר בזה דגוף הישראל אינו נהנה מגוף המלאכה.

טעם היתר משום חולה שאין בו סכנה
י. בחלה כל גופו או נפל למשכב הוי כחולה שאין בו סכנה ומותר גם מלאכה גמורה ע”י גוי. (אלא שצ”ע בדבר שאינו צורך רפואתו, אלא אם כן העדר ההליכה לביהכנ”ס – מכביד מבחינה מוראלית, כנ”ל).

טעם היתר משום חי נושא את עצמו
יא. סברא מחודשת: במקום שאי אפשר לו לילך בלי קביים יש לומר דחי נושא את עצמו מצד הקביים (כפשוט, רק באופן שגם בקביים אי אפשר לילך לביהכ”נ מצד המרחק).

היתר בתנאים המסוימים דלהלן
ועפ״ז, לפי עניות דעתי להתיר בשופי בתנאים דלקמן:

במקום מצוה גמורה
1. באם ילך באופן דהוה מצוה גמורה – כמו מקום שזקוקים אליו למנין, או כש”ץ, או כבעל קורא, או בשביל תלמוד תורה דרבים (פרי מגדים סי’ שא משבצות זהב ס”ק יב),

במקום צער גדול
2. או, באופן שיש לו צער גדול מצד שכלוא בבית וכהאי גוונא, ולכן ילך רק מזמן לזמן ביומי דפגרא וכיו”ב ולא בכל שבת ממש.

במקום שלא אוושא מילתא
3. באופן שלא אוושא מילתא, כבביהכ”נ צדדי.

במקום שכסא הגלגלים הוא רשות היחיד
4. יסדר שהכסא יהי’ על דרך ככוורת דלעיל – באם אפשר.

במקום מיעוט בחומרת האמירה
5. למעט בחומרת האמירה – ע”י אמירה דאמירה, אמירה מערב שבת, רמז, שיהי’ אדעתא דנפשי’ דהגוי וכו׳.

במקום אמירה לנכרי שלא יעמוד לפוש
6. יאמר שלא יעמוד לפוש, אף שלא בהכרח שיציית.

עלייה במעלית בכסא גלגלים בידי נכרי

אם עלייה במעלית בכסא גלגלים בידי נכרי מותרת
ד. בהשאלה שבפנים – ראה שמירת שבת כהלכתה (פ״ל סכ״ה) לענין העלאת חפצים. ועד״ז כתב במלכים אומניך (פ״י ס״א). ועיי״ש (בהע׳ א). ויסוד הענין על פי כף החיים (סשל״ז סקכ״א) לענין הדחת הרצפה. אלא שלא כתב כן כי אם בתור לימוד זכות, עיי״ש. וראה בהנסמן אצלנו במ״מ וציונים להלכה היומית (אות תנד)). וכבר העירו משו״ת חות יאיר (סוסי׳ קנ). אבל ראה בשו״ת מנחת יצחק (סכ״ה). שו״ת אג״מ (או״ח ח״ב סע״ט.). וראה בהנסמן בפסקי תשובות (סרע״ו סקי״ד). ובנדו״ד בפרטיות – בס׳ עזרה כהלכה (פ״ד ס״ז).

אין להתיר לע”ה
כן יש להעיר מדברי הרדב״ז הובאו במגן אברהם (סרע״ו סק״ט ושו״ע אדמו”ר הזקן שם ס״ט) שאין להתיר לעם הארץ בכיו״ב.

היתר משום שבות דשבות לצורך גדול או לצורך חולה שאין בו סכנה
לאידך מקום להתיר מטעם אחר מדין שבות דשבות לצורך גדול או לצורך חולה שאין בו סכנה. וראה מה שכתבנו במ״מ וציונים להלכה יומית (אות שכא).

 

 

From Halacha2Go Archives
#502 (#38811)