May the elderly or infirm use a wheelchair on the street on Shabbos?

 

There is a discussion among poskim whether it’s permissible to use a wheelchair on Shabbos in a place where there is no eruv. The gist of the question is whether a wheelchair can be viewed as being the same as a shoe or a garment, just like a cane for someone who can’t walk at all without it, and therefore shouldn’t be considered like carrying. The consensus among poskim, however, seems to be that a wheelchair is not in that category, and using it would therefore be regarded as carrying.

In fact, there are those who are of the opinion that a wheelchair may not even be used on Shabbos where it’s permissible to carry, or even on Yom Tov, although that opinion is not accepted in practice.

The related question of whether one may have a non-Jew push a Jew’s wheelchair outdoors on Shabbos in a place without an eruv is a serious issue, and the answer depends on a number of factors. If being transported by the wheelchair is an absolute necessity, then one should discuss the matter on a case-by-case basis with a rav to determine whether it’s permissible. Going to shul on Shabbos, albeit of great importance, might not be considered a necessity according to halachah.

 

Sources:

מהדורה קמא:

בדין הוצאת כסא גלגלים בעצמו – נחלקו בזה הפוסקים. וראה שערים מצויינים בהלכה לאאזמו״ר זצ״ל ספ״ד בקו״א לס״ה. הנסמן בארחות שבת פכ״ח סקע״ב ובהערות ס״ק רעו. פסקי תשובות הנדמ״ח סש״א סקכ״ג. וש״נ. ואכ״מ כעת.

ובהשקו״ט בהוצאה ע״י נכרי – ידוע שבשו״ת מהרש״ג ח״ב סי״ג החמיר בזה. וכן גם בשד״ח אס״ד מע׳ יו״ט ס״א סקל״ב. ואף שכו״כ מקילים – מפורסם שאצל מורי ההוראה בימינו אין דעה אחידה בד״ז.

ומטעמי האוסרים: שהוא דבר הנעשה בפירסום ויבואו להתיר גם שלא במקום מצוה (וכבר שמענו עד״ז דיבת רבים מסביב, קול המון עם, לדמות מילתא מילתא, להסיע בקביעות עגלת תינוק ע״י נכרי בכדי שיוכלו לסעוד

סעודת שבת אצל ידידים); שבמקום שאינם בני תורה יזלזלו בכבוד שבת; שאי״ז מצוה כיון שיכול להתפלל בביתו, או לסדר שם מנין; שלא התירו שבות דשבות במקום מצוה כל דהו כ״א במצוה גמורה; שאי״ז שבות דשבות, כ״א שבות גרידא (שה״ז כאילו הוא מטלטל בעצמו, או שדין עיירות הגדולות כרה״ר).

וראה שו״ת אג״מ או״ח ח״ד סי׳ צ שהתיר בכרמלית במקום שיהא צער גדול. וראה מש״כ בשו״ת מנח״י ח״ב סקי״ד. שבה״ל ח״ז סל״ז. מלכים אומניך פ״ו הע׳ כז. וראה עזרה כהלכה פ״ה סי״א.

והנה, לפעמים עצם היציאה מחוץ לפתח ביתם הוא ליתובי דעתייהו, ויש לדון בכל ענין לגופו. והכל לפי ראות עיני המורה.

אבל לא נתקבלה כלל דעת המחמירים שלא לטלטל גם במקום עירוב משום זילותא דשבתא – ראה בשמ״ב לאאזמו״ר זצ״ל שם. שם סי׳ פ בקו״א סק״ע.

 

מהדורה בתרא: (לפורמט PDF לחץ כאן)

מקורות ועיונים

הוצאת כסא גלגלים בידי הזקן או חולה בעצמם

אם הוצאת כסא גלגלים בידי הישראל עצמו במקום שאין עירוב מותרת
א. בדין הוצאת כסא גלגלים בעצמו – נחלקו בזה הפוסקים. וראה שערים מצויינים בהלכה לאאזמו״ר זצ״ל (ספ״ד בקו״א לס״ה). הנסמן בארחות שבת (פכ״ח סקע״ב ובהערות ס״ק רעו). פסקי תשובות הנדפס מחדש (סש״א סקכ״ג). וש״נ. ויל״ע לפמש״כ אדה״ז (סש״א סי״ג –בסוגריים) בגדר ההיתר בקיטע לילך עם הכסא שמאחוריו כשאינו יכול ללכת בלעדו כיון שכל גופו נסמך עליו וה״ה כמנעל. ואכ״מ כעת.

הוצאת כסא גלגלים בידי נכרי

אם הוצאת כסא גלגלים בידי נכרי במקום שאין עירוב מותרת
ב. ובהשקו״ט בהוצאה ע״י נכרי – ידוע שבשו״ת מהרש״ג (ח״ב סי״ג) החמיר בזה. וכן גם בשדי חמד (אסיפת דינים מע׳ יו״ט ס״א סקל״ב).

ואף שכמה וכמה מקילים – מפורסם שלא הי’ אצל מורי ההוראה בדור שלפנינו דעה אחידה בדין זה בנוגע למעשה.

טעם האוסרים
ומטעמי האוסרים: שהוא דבר הנעשה בפירסום ויבואו להתיר גם שלא במקום מצוה (וכבר שמענו עד״ז דיבת רבים מסביב, קול המון עם, לדמות מילתא מילתא, להסיע בקביעות עגלת תינוק ברה”ר ע״י נכרי בכדי שיוכלו לסעוד סעודת שבת אצל ידידים); שבמקום שאינם בני תורה יזלזלו בכבוד שבת; שאין זה מצוה כיון שיכול להתפלל בביתו^[1]; שלא התירו שבות דשבות במקום מצוה כל דהו כי אם במצוה גמורה [וכדלקמן]; שאין זה שבות דשבות, כ״א שבות גרידא (שהרי זה כאילו הוא מטלטל בעצמו, או שדין עיירות הגדולות כרה״ר).^[2]

הוצאת כסא גלגלים בידי נכרי במקום שאין עירוב במקום צער גדול מותרת
וראה שו״ת אגרות משה (או״ח ח״ד סי׳ צ) שהתיר בכרמלית במקום שיהא צער גדול. וראה מה שכתב בשו”ת משנה שכיר (נדמ”ח או”ח סקכ”ד). שו״ת מנחת יצחק (ח״ב סי’ קיד). שבט הלוי (ח״ז סל״ז). מלכים אומניך (פ״ו הע׳ כז). וראה עזרה כהלכה (פ״ה סי״א).

והנה, לפעמים עצם היציאה מחוץ לפתח ביתם הוא ליתובי דעתייהו, ויש לדון בכל ענין לגופו. והכל לפי ראות עיני המורה.

הוצאת כסא גלגלים במקום שיש עירוב מותרת
אבל לא נתקבלה כלל דעת המחמירים שלא לטלטל גם במקום עירוב משום זילותא דשבתא – ראה בשערים מצויינים בהלכה לאאזמו״ר זצ״ל (שם. סי׳ פ בקו״א סק״ע). וש”נ.^[3]

ג. ולתועלת הענין, אף שלא כל האישים שוים, והכל לפי מה שהוא אדם והמקום והזמן, מועתק בזה תשובה להלכה שכתבנו בענין זה לבר אוריין ששאל בענין זה, ונכתבה בהתאם למצבו, ובקיצור לפי מיסת הפנאי, ואין ללמוד מזה למעשה לא לקולא ולא לחומרא למצבים אחרים^[4]:

יסוד ההיתר משום שבות דשבות במקום מצוה
הנה, ההיתר הנפוץ – מבוסס על כך שהוא שבות דשבות במקום מצוה.

וידוע שכמה עיקולי ופשורי בדבר, ועיקרם:

אם עיירות שלנו בגדר כרמלית
לאו כולי עלמא מודו שעיירות דידן שיש בהן ס’ רבוא [בכל העיר] הן כרמלית. וראה עוד לקמן מזה. (וכל שכן להדעה שצריך ט”ז אמה, שפשוט שאינו. אבל כבר כתבו כל הפוסקים שנהגו להקל. ואף גם לירא שמים, בכהאי גוונא אין צריך להחמיר, וכן מבואר בשו”ע אדמו”ר הזקן בקונטרס אחרון (סרנ”ב סק”ב). וראה משנה ברורה (שער הציון סשכ”ה סקי”ג וסקס”ד), אף לשיטה דהעיקר כדעה זו, דלגבי אמירה לגוי יש להקל בזה)^[5].

מקום איסור משום שתפלה בצבור אינה מצוה
ועוד, ידועה דעת החות יאיר (סי’ קטו) שתפלה בצבור לא מיקרי מצוה כולי האי^[6] (עיי”ש לענין לעבור בספינה להתפלל במנין, שאא”פ להתיר משום שבות דשבות לצורך מצוה)^[7], ושכן משמע מדעת הסוברים (הובא במגן אברהם סתט”ו סק”ב)^[8] שאין מערבים ערובי תחומין לצורך תפלה בצבור^[9].

אבל בפרי מגדים (סתרי”ג אשל אברהם סק”ח) נראה שחולק. ויש לומר דמיירי כשמשלים המנין.^[10][11]

ובאשל אברהם מבוטשאטש (תנינא סש”ז) כותב מדעת עצמו דאולי מותר.

בכל מחלוקת הפוסקים יש להקל באמירה לנכרי
ומכל מקום, בלאו הכי יש להתיר מטעמים אחרים, ובהקדמה דבכל מקום שיש מחלוקת הפוסקים^[12] – יש אומרים שבאמירה לנכרי יש להקל. וכן משמע דעת אדמו”ר הזקן בכמה מקומות, עכ”פ במקום צורך. ועפ”ז מובן שיש להקל ע”פ כמה מסברות דלקמן, אף דלאו כולהו אליבא דכו”ע.^[13]

טעם היתר משום שעיירות שלנו אינן בגדר רה”ר
א. כבר כתבו כמה אחרונים לדון מכמה טעמים שעיירות שלנו אינן בגדר רה”ר (ולדוגמא: דעת האגרות משה (שו”ת או”ח ח”א סי’ קלט ענף ה. ח”ד ספ”ז ואילך) שחשבון ס’ רבוא הוא רק בריבועים די”ב מיל על י”ב מיל^[14]; דעת האחרונים^[15] שס’ רבוא צריכים להיות ברחוב א’^[16]; שהרחובות אינם מפולשים ומכוונים משער לשער; הטענה שבכ”מ יש ג’ מחיצות בידי אדם מסביב)^[17], ועכ”פ, אפשר לסמוך ע”ז בתור סניף בנוגע לאמירה לנכרי.

טעם היתר משום מלאכה שאינה צריכה לגופה
ב. דעת החכמת שלמה (סש”ח סמ”ח) דבהוצאת קטן לומר קדיש הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. וצ”ע כוונתו (אם צורך מצוה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה או הוצאה ע”י אחר. ולכאורה מהוצאת קטן לברית מילה מוכח דלא כדבריו.^[18] ובכלל – להרמב”ם חייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל כנ”ל באמירה לנכרי יש להקל.^[19])

טעם היתר משום שבות גמור במקום מצוה
ג. דעת בעל העיטור להתיר אפילו שבות גמור במקום מצוה (אף דלא קיי”ל כן. ורק שאין למחות – שו”ע אדמו”ר הזקן (סרע”ו ס”ח). אבל חזי לאצטרופי. וכדמוכח ממכשירי מילה – שו”ע אדמו”ר הזקן (סשל”א ס”ז),).

טעם היתר משום שהעברה מרה”י לרה”י אינה אלא דרבנן
ד. קיי”ל דמעביר מרה”י לרה”י דרך רה”ר הוא דרבנן. וצריך ליזהר שיעשה בלי עמידה לפוש וכו’.

טעם היתר משום שביד הנכרי לעשות דרך היתר
ה. אף כשאינו עושה כן – יכול הגוי לעשות בדרך היתר. ומה שעמד לפוש הוא אדעתא דנפשי’.

טעם היתר משום זריקת כוורת
ו. באם הכסא ד’ על ד’ וגבוה י’ טפחים בג’ מחיצות הוי כזרק כוורת לרה”ר דפטור – ראה שו”ת משנה שכיר הנ”ל. (ויש אומרים דפטור גם על מה שבתוכו. אבל להעיר שיש דעות בראשונים דרק בזרק ולא במעביר, עי”ש במאירי וריא”ז, וכ”ה בפסקי הרי”ד. ועכ”פ, לגבי אמירה לגוי יש לסמוך להקל, דלאו כו”ע ס”ל כן. ויש לעיין).

טעם היתר משום איגודו במקום פטור
ז. חלקו בולט למעלה מעשרה טפחים הוי כאיגודו במקום פטור – ראה פרי מגדים (סימן רסו אשל אברהם סק”ז).

טעם היתר משום צער גדול
ח. צער גדול דהעדר תפלה בצבור – סגי להתיר שבות דשבות, כדין צורך גדול (כנר של יארצייט (שו”ע אדמו”ר הזקן רס”א ס”ב) והפסד מרובה וכהאי גוונא, ובצער גדול ממש דחולי מותר אפילו מלאכה גמורה (וצ”ע אי יש לומר דאיבעי לי’ ליתובי דעתי’. ואכ”מ)).

ובפרט בנד”ד שהוא מצטער מדי שבת בשבתו להיות כלוא, (ולהעיר קצת מדברי הרבי לענין סומא עם כלב לביהכ”נ), וכבר התירו שבות דשבות למצטער, (אמנם אין לדמות שבותין, ואית צער ואית צער), ובנוסף שיש מקום לומר שהיא גם לצורך מצוה (לקצת דיעות), ועכ”פ צורך גדול, ואני לא הייתי נרתע להתיר עכ”פ בדרך עראי, (ולצורך שמחה משפחתית),

טעם היתר משום שגוף הישראל אין נהנה מגוף המלאכה
ט. יש לעיין אי יש לומר בזה דגוף הישראל אינו נהנה מגוף המלאכה.

טעם היתר משום חולה שאין בו סכנה
י. בחלה כל גופו או נפל למשכב הוי כחולה שאין בו סכנה ומותר גם מלאכה גמורה ע”י גוי. (אלא שצ”ע בדבר שאינו צורך רפואתו, אלא אם כן העדר ההליכה לביהכנ”ס – מכביד מבחינה מוראלית, כנ”ל).

טעם היתר משום חי נושא את עצמו
יא. סברא מחודשת: במקום שאי אפשר לו לילך בלי קביים יש לומר דחי נושא את עצמו מצד הקביים (כפשוט, רק באופן שגם בקביים אי אפשר לילך לביהכ”נ מצד המרחק).

היתר בתנאים המסוימים דלהלן
ועפ״ז, לפי עניות דעתי להתיר בשופי בתנאים דלקמן:

במקום מצוה גמורה
1. באם ילך באופן דהוה מצוה גמורה – כמו מקום שזקוקים אליו למנין, או כש”ץ, או כבעל קורא, או בשביל תלמוד תורה דרבים (פרי מגדים סי’ שא משבצות זהב ס”ק יב),

במקום צער גדול
2. או, באופן שיש לו צער גדול מצד שכלוא בבית וכהאי גוונא, ולכן ילך רק מזמן לזמן ביומי דפגרא וכיו”ב ולא בכל שבת ממש.

במקום שלא אוושא מילתא
3. באופן שלא אוושא מילתא, כבביהכ”נ צדדי.

במקום שכסא הגלגלים הוא רשות היחיד
4. יסדר שהכסא יהי’ על דרך ככוורת דלעיל – באם אפשר.

במקום מיעוט בחומרת האמירה
5. למעט בחומרת האמירה – ע”י אמירה דאמירה, אמירה מערב שבת, רמז, שיהי’ אדעתא דנפשי’ דהגוי וכו׳.

במקום אמירה לנכרי שלא יעמוד לפוש
6. יאמר שלא יעמוד לפוש, אף שלא בהכרח שיציית.

עלייה במעלית בכסא גלגלים בידי נכרי

אם עלייה במעלית בכסא גלגלים בידי נכרי מותרת
ד. בהשאלה שבפנים – ראה שמירת שבת כהלכתה (פ״ל סכ״ה) לענין העלאת חפצים. ועד״ז כתב במלכים אומניך (פ״י ס״א). ועיי״ש (בהע׳ א). ויסוד הענין על פי כף החיים (סשל״ז סקכ״א) לענין הדחת הרצפה. אלא שלא כתב כן כי אם בתור לימוד זכות, עיי״ש. וראה בהנסמן אצלנו במ״מ וציונים להלכה היומית (אות תנד)). וכבר העירו משו״ת חות יאיר (סוסי׳ קנ). אבל ראה בשו״ת מנחת יצחק (סכ״ה). שו״ת אג״מ (או״ח ח״ב סע״ט.). וראה בהנסמן בפסקי תשובות (סרע״ו סקי״ד). ובנדו״ד בפרטיות – בס׳ עזרה כהלכה (פ״ד ס״ז).

אין להתיר לע”ה
כן יש להעיר מדברי הרדב״ז הובאו במגן אברהם (סרע״ו סק״ט ושו״ע אדמו”ר הזקן שם ס״ט) שאין להתיר לעם הארץ בכיו״ב.

היתר משום שבות דשבות לצורך גדול או לצורך חולה שאין בו סכנה
לאידך מקום להתיר מטעם אחר מדין שבות דשבות לצורך גדול או לצורך חולה שאין בו סכנה. וראה מה שכתבנו במ״מ וציונים להלכה יומית (אות שכא).

 

 

From Halacha2Go Archives
#502 (#38811)